...הוא עדיין היה אחד הבחורים הכי נעימים שמישהו הכיר... אם היית שואל אותו "אתה יודע מי אני?" הוא היה עונה "אני חושב שכן!"

בעודנו ממשיכים את הדיון בתוכנית האירוח שלנו אלצהיימר מדבר ברדיו, לורי לה ביי וד"ר אשפורד, ממציאת MemTrax לתת את החוויות האישיות שלהם עם ההתמודדות עם הוריהם כשהם התרחקו אל מחלת אלצהיימר ודמנציה. אנחנו לומדים מ ד"ר אשפורד, טיפ בריאותי מעניין, שחינוך ואינטראקציה חברתית הם גירוי חשוב מאוד שהמוח דורש כדי להיות בריא. הצטרפו אלינו השבוע לפוסט בלוג אישי במיוחד כשאנחנו מתמודדים עם מחלת הזיכרון.

לורי:

כן, זה היה פשוט נורא גם עם אמא שלי, היא ידעה שמשהו לא בסדר. היא הכינה קלסר בן 3 טבעות איך לעשות את העבודה שלה, השגרה הפכה כל כך חשובה בדרכים שונות להסתגל מבחינת הזמן, היא הייתה מבריקה, עבור הדברים שהיא תמרנה בזמן שהושפעה ממחלת האלצהיימר. אחד הטריקים הפשוטים שלה היה להשאיר את הטלוויזיה באותו ערוץ כי אז היא ידעה לפי החדשות ולפי מי שפעיל, אם זו שעת ארוחת הצהריים, שעת ארוחת הערב או שעת השינה. לא ידענו מה העסקה שלה, זה היה צריך להיות בערוץ 4, עכשיו ובימים שהם כל כך משנים דברים, עם תכנות, זה יהיה קשה למישהו לנצל את זה בצורה כזו. אז זה עבד לה ממש טוב.

ד"ר אשפורד:

אבל היא לא אמרה לך שזה מה שהיא עושה?

לורי:

לא לא לא…

ד"ר אשפורד:

בְּדִיוּק. (ד"ר אשפורד מחזק את הנקודה הקודמת שלו בפוסטים קודמים בבלוג שחלק מהאנשים הסובלים מאלצהיימר ודמנציה לא יזכירו או ימשכו תשומת לב לתסמינים ולמחלות שלהם).

לורי:

היו דברים מסוימים שהיא סיפרה לנו, זה היה כשהדבר לא עבד יותר ולא הייתה לה עבודה בסביבה, היא הייתה מבריקה לחלוטין בלכסות את זה. זה היה מדהים הדברים שהיא עשתה ואני אישית חושב שהמעורבות החברתית היא כל כך קריטית ואני חושב שבגלל זה היא חיה כל עוד היא חיה, בגלל שבארבע השנים האחרונות שלה, היא הייתה בשלבי הסיום שלה, עדיין היה חיבור . זה לא היה כל כך עמוק ותוסס, אבל היא הייתה מאוד מעורבת עם האנשים שהקיפו אותה. היא הייתה בבית האבות באותה תקופה וזה היה מדהים, אתה רואה את הניצוץ הזה, בשבילי הייתי רוצה לראות מחקר נוסף על ההשפעות של מעורבות חברתית ומחלת אלצהיימר, אנחנו מתחילים לראות כמה עכשיו אבל הכל נראה להיות סוג של בית מרקחת מונע במונחים של תרופה ואני חושב שמבחינה אישית אני חושב שכל הקטע החברתי הזה הוא כל כך קריטי במונחים של איך לחיות ואיך לטפל במישהו עם זה כי כולנו מכירים את כדור הקסם הקטן [A תרופה למחלת אלצהיימר] היא דרך החוצה, אם בכלל תהיה אחת כזו או שזה יהיה שינוי מוחלט בחיים, אני פשוט מרגישה שקטע האירוסין הוא כל כך חיוני. האם אתה מרגיש שקטע האירוסין הוא קריטי בכל הנוגע להדוף חלק מהתסמינים של מחלת אלצהיימר בכלל?

ד"ר אשפורד:

אני מסכים איתך ב-100%. אני חושב שזה מאוד חשוב, אבל כמו שאמרתי חינוך הוא חשוב, אתה לא בהכרח צריך ללכת לבית הספר כדי לקבל השכלה, אינטראקציה עם אנשים, אני מאמין שאינטראקציה חברתית, אני אפילו מאמין שהליכה לכנסייה טובה לאנשים [כדי לעזור למנוע דמנציה ומחלת אלצהיימר], לאו דווקא מסיבות רוחניות אלא בגלל כמויות התמיכה וההתקשרויות האדירות עם אנשים אחרים שהכנסייה תציע או ארגונים חברתיים אחרים יציעו.

אז אני חושב שהמשך הדברים האלה הוא סוג הגירוי שהמוח שלך צריך, וזה צריך להיות גירוי לא מלחיץ שהוא נעים וממשיך אותך. אבי היה מאוד חברתי ואפילו בשנה האחרונה לחייו כשהיה במצב טיפולי הוא עדיין היה אחד הבחורים הכי נעימים שמישהו הכיר. הייתם נכנסים לראות אותו [כשהוא חולה במחלת אלצהיימר] והוא כל כך שמח לראות אותך וכל כך שמח שהיית מבקר אותו. אם היית שואל אותו "אתה יודע מי אני?" הוא היה עונה "אני חושב שכן!" הוא עדיין חי חיים עשירים מאוד למרות שלא היה מסוגל לזכור אף אחד. זה היה בשנות ה-80 המאוחרות לחייו, הוא סבל מהבעיות האלה במשך כ-10 שנים. הדברים האלה הולכים בהדרגה, זה חלק מהחיים, אתה לא תעצור את תהליך ההזדקנות כפי שגיליתי.