אלצהיימר מדבר ראיונות רדיו MemTrax : התאמה אישית עם דמנציה - חלק 2

שבוע שעבר, אצלנו בלוג פוסט, התחלנו את הראיון שלנו אלצהיימר מדבר ברדיו עם היכרות עם ד"ר אשפורד, ממציא ה- מבחן MemTrax, וסקירה של לורי לה ביי וההיסטוריה שלה להתמודדות עם דמנציה. השבוע ד"ר אשפורד ואני דנים בסבא שלנו שחלה במחלת אלצהיימר ומשתפים איך זה היה לחוות את המחלה ההרסנית. השבוע נתמלל עוד מהראיון ונספק תובנה שימושית כדי לסייע בקידום המחקר והמודעות למחלת האלצהיימר.

חלק 2: חקר מבחן MemTrax ושכיחות של דמנציה

לורי:

לפני שניכנס לקו השאלות שלנו, אני רוצה להציג גם את קרטיס אשפורד, שלדעתי הוא הבן שלך, והוא פיתח עניין בבדיקות קוגניטיביות כסטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת קליפורניה סטייט בסן חוזה (עמק הסיליקון), שם סיים את לימודיו ב-2011 ב-3 השנים האחרונות הוא עבד בצמוד לפיתוח פעילות הסינון הפשוטה הזו להערכת שינויים בזיכרון באמצעות מדיה חברתית, מחשב וטכנולוגיות אינטרנט כדי ליידע ולקדם הערכות זיכרון תכופות ועקביות. קרטיס נלהב לקדם גילוי מוקדם של שינויים בזיכרון שעשויים להעיד על הופעת מחלת אלצהיימר או נוכחות של גורמים אחרים להפרעות קוגניטיביות. כיום הוא מוביל את MemTrax בפיתוח הערכה קוגניטיבית תוכנה בעלת רגישות להעריך את ההתחלה המוקדמת ביותר של שינויים בזיכרון ולקדם התערבות מוקדמת לפני התפתחות לקויות התפתחות קוגניטיביות. אז ברוך הבא קרטיס, מה שלומך היום?

קרטיס:

היי לורי, תודה רבה שהייתה לנו היום!

לורי:

ובכן, אני פשוט נרגש, שמעתי על החברה שלך כבר כשנה ואחד הדברים שאני רוצה לשאול את שניכם, אני אתחיל עם קרטיס כאן. האם נגעת בך באופן אישי במשפחתך או חבר קרוב עם דמנציה, הקהל שלנו תמיד אוהב לשמוע אם יש משהו אישי.

קרטיס:

כן, לסבא שלי בעצם, לסבא שלי ג'ון היה זה די גרוע. הייתי די צעיר, בערך בן 14 או 15, כשהוא התחיל להידרדר. הייתי מסתובב איתו, וזה היה ממש עצוב כי בכל פעם שהיית חוזר לבקר הוא היה שוכח עוד קצת ממך או מאבא שלי או פשוט שוכח את השם של מישהו. אתה בהחלט יכול לקלוט את זה בכל פעם ואתה יודע שמשהו קורה.

לורי:

מממ, כן. ד"ר אשפורד, מה איתך, האם לאביך היה דמנציה או שזה היה הצד השני?

ד"ר אשפורד:

לא, זה היה אבי.

העניין שלי בזה באמת הגיע מכיוון אחר, כשהייתי בברקלי העניין שלי חוץ מכל הפוליטיקה היה מנסה לחיות לנצח אז התעניינתי מאוד בתהליך ההזדקנות, ואיך לעצור אותו. ככל שלמדתי את זה יותר ויותר התחלתי להסתכל על המוח כאיבר הראשי ששולט בכל דבר, וחשבתי שאם אצליח להבין את תהליך ההזדקנות אצטרך להבין כיצד המוח שולט בהזדקנות. ככל שחלף הזמן הבנתי שלא אצליח לעצור את תהליך ההזדקנות, אני פשוט אצטרך לחיות את החיים הכי טובים שיכולתי. עדיין התעניינתי במנגנוני ההזדקנות והתברר שכאשר הסתכלתי על האוכלוסייה ועל הבייבי בום, שאני חבר בהם, מתבגרים, היו הרבה דברים שיכולנו לעשות כדי למנוע את המוות; לא לעשן סיגריות, לחיות חיים בריאים יותר, לחגור חגורות בטיחות ולהימלט מהרבה מהבעיות שיגרמו לך למות. אבל התברר שכאשר למדתי דברים יותר ויותר, הבעיה החמורה ביותר שראיתי בהסתכלות קדימה הייתה מחלת האלצהיימר, וככל שהבייבי בום מזדקנים ומטפלים טוב יותר בעצמם ויחיו יותר ויותר, הבעיה עם מחלת האלצהיימר תהיה הבעיה ההרסנית ביותר של המאה.

אז התעניינתי במחלת אלצהיימר מנקודת מבט של בריאות הציבור. ב-1978, הייתי הדייר הראשי הראשון ביחידה לפסיכיאטריה גריאטרית ב-UCLA והתחלתי לראות שכ-2 מכל 5 חולים שהתקבלנו לא זוכרים משהו. הייתי מבקש מהם לזכור 5 מילים וברור שכל אחד יכול לזכור את המילים הפשוטות האלה, הייתי חוזר ואומר מה היו המילים שביקשתי ממך לזכור? ואז 2 מכל 5 אנשים אפילו לא יזכרו שביקשתי מהם לזכור 5 מילים, והייתי כמו, "זה לא הגיוני." כבר התעניינתי מאוד בזיכרון, המנטור שלי היה פרופסור ליסי ג'רוויק, שחקרה את מחלת האלצהיימר. אז חשבנו על הבעיה. ברור שחשבנו שמחלת האלצהיימר היא הרבה יותר נפוצה ממה שמישהו הבין, ועדיף שנתחיל להתעניין במה עלינו לעשות בקשר לזה. חקרנו כמה מהממצאים המדעיים הראשוניים שיצאו זה עתה וזיהו מנגנונים מאוד ספציפיים במוח שהושפעו ממחלת אלצהיימר שכללו חומר כימי בשם אצטיל-כולין. אז גילינו דרך לנסות להגדיל את כמות האצטיל-כולין במוח, שתוביל אותנו להשתמש בתרופה בשם פיזיסטיגמין שהיא תרופה הדומה לתרופות הנוכחיות המשמשות לטיפול במחלת אלצהיימר, כמו דונפזיל (אריספט) או גלנטמין ( Razadyne), או rivastigmine (תיקון אקסלון ואקסלון). עשינו את העבודה הזו בשנים 1978-1979 ופרסמנו אותה ב-1981 אז זה היה הרעיון לנסות לטפל בחולים עם המחלה, והיה דמיון קרוב מאוד לשימוש בתרופה הזו ולאלה המשמשים לפרקינסון.

מה שהבנתי מהר זה שהתרופות האלה לא עוצרות את מחלת האלצהיימר, נראה שהן עוזרות לה קצת, אבל הן לא עוצרות את זה. אנחנו באמת צריכים להבין את המחלה כדי שנוכל לעצור את תהליך המחלה לחלוטין, ואני עדיין מאמין שזה אפשרי, ואם נלך לכיוון המחקר הנכון אני מאמין שנוכל לחסל את מחלת האלצהיימר לחלוטין, אבל זה ידרוש קצת הבנה של מה התהליך. אז התחלתי לפתח את התיאוריה של נוירופלסטיות וכיצד נוירופלסטיות היא מה שמותקף במוח על ידי פתולוגיית האלצהיימר. בדיוק היה מאמר שיצא בכתב העת בשם "הזדקנות", ספטמבר 2014, מאת אחד מחבריי, דייל ברדסן, שמנהל את מכון באק להזדקנות בצפון קליפורניה, ויש לו מאמר שכותרתו "היפוך של ירידה קוגניטיבית , A Novel Therapeutic Program," והוא משתמש בתיאוריה שפיתחתי עוד בשנת 2002, שאם אתה מבין את המנגנונים המדויקים שבאמצעותם אלצהיימר תוקפת את המוח אתה יכול לשנות דברים רבים ושונים בתזונה ובסביבה שלך שעשויים להפסיק למעשה. התהליך הזה לחלוטין. זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, אנחנו לא רוצים שאנשים יטפלו באלצהיימר שלהם, אנחנו רוצים למנוע את זה. אני שמח לדבר איתך הרבה יותר על זה.

לורי:

נכון. אוקיי, זה נפלא, אני יודע ש- Alzheimer's Disease International בדיוק יצא עם דו"ח גדול על הפחתת הסיכון. אני יודע שמארט וורטמן, המנהל הבכיר, היה מאוד ספציפי שזו לא ערובה. אתה יודע שכל הדברים האלה שהם מזכירים רק טובים לגוף שלנו בכללותו, אבל זה בטוח לא יכול להזיק להיות יותר פרואקטיביים במונחים של העברת דברים קדימה.